יושבים בחוץ, צופים בגשם ומחכים שאבא יחזור ויעבור בין העמודים של הבית של אילנה. אני אציע לך קפה, אתה תגיד "לא תודה". אני אציע שוב ושוב, אתה תגיד "לא תודה" ומיד תשאל "מה אתך? מה שלומך? מה את צריכה?", אז אני אשפוך את הלב על שטויות. רק שאצלך, כל שטות שלי היא באותו רגע הדבר הכי חשוב בעולם. תקדיש לה את כל תשומת הלב, ובסוף תציל אותי, כמו שתמיד הצלת אותי מכל דבר. בסבלנות, ברגישות ובחיבוק שלך. אז אני אדע שהכל יהיה בסדר, או כמו שנהגת לומר : "אבא יש, אל תתייאש!"

אבל עכשיו אבא אין.

אני לא מבינה מה קורה, לא מבינה לאן הלכת. אני יושבת במרפסת, מוקפת מוביילים ועציצים, על כורסת עץ ישנה ומחכה שתבוא. אז למה אתה לא בא? מה עושה פה כל העולם? ומה זאת כל הישיבה הזאת? הרי עוד רגע תכנס הביתה ותצחק על כולנו שעשינו כזה עניין מכלום.

אני אספר לך את כל הדברים המדהימים שאומרים פה עליך ואתה רק תביט עלי חזרה, בעיניים קטנות וצוחקות, תניף את ידך בקלות הצידה ותגיד: "עזבי, מה זה חשוב? מה שלומך? מה קורה אתך?".

תמיד אני זו שחשובה יותר מהכל. אבל גם אתה חשוב אבא, הכי חשוב.

איך זה שאדם כל כך חשוב, שכל כך הרבה אנשים תלויים בו וזקוקים לו, פשוט נעלם? מה יעשו עכשיו כל האנשים האלה? מה יעשו כל הנשמות הבודדות והשואלות שהותרת בלי בית? מה תעשה הנשמה שלי? אני מרגישה אותך, עמוק בפנים, בגודל אגרוף, פועם בחוזקה ויודעת שאתה פה.

זה מחזק אותי, אבל זה לא מבטל את העובדה שההכרה הולכת ומתחדדת משעה לשעה - שאתה איננו. לגמרי איננו.

יש פה הרבה אנשים שבוכים בשבילי, כי לי כבר לא יוצאות דמעות. יבשו לי העיניים, התרוקנו לי מקורות המים ומתמלאת לי הנשמה בידיעה האחת, הברורה מכולן, שאני אוהבת אותך. אהבה שהיא גדולה מהדף הזה, מהחדר הזה ומהעולם הזה.

אהבה שיש לה כאלה כנפיים גדולות, שלא משנה לאן הלכת – לשם היא תגיע ואתה תרגיש אותה. אני יודעת, כי אני זכיתי להרגיש אותה כל חיי.

לרגע נבהלתי שכבר לא ארגיש אותה יותר, אבל אני מתעקשת שכן! אני מתעקשת!

אני מניחה שתמיד אחכה שתפסע אלי תחת העמודים של הבית של אילנה, או שתתקשר אלי רק להגיד שאתה אוהב, לראות שהכל בסדר.

או שתקפיץ לי מתנה שהבאת מאחד מטיוליך בשביל שאדע, שגם כשהיית רחוק, חשבת עלי כל הזמן. אני מניחה שלא תופיע יותר תחת העמודים של הבית של אילנה, ואני לא בטוחה מה לעשות עם זה.

אוהבת ומודה - בתך נועה.