ביום האסון ההייתי בדירה שלי בתל-אביב, התארגנתי לצאת.

אבישג התקשרה אלי ובפעם הראשונה לא הספקתי לענות לה. בפעם השנייה עניתי ושאלתי "ממי זה דחוף"? היא אמרה לי לא לנתק, ואז היא סיפרה לי.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי והתחלתי להגיד "אבא, אבא, אבא, אבא".

אבא, אני זוכרת את שיחות הנפש הארוכות שלנו מתחת לעמודים של אילנה.

מתחיל בשיחת חולין על איך עבר היום וגולש לדברים הכי אישיים של הנפש.

ובסיומו של כל מפגש כזה נשיקה ענקית וחיבוק ענק ועוד נשיקה... "אני אוהבת אותך אבא". "אני אוהב אותך הכי בעולם ילדה שלי".

אבא, האנושיות והחום בך היו גדולים בפשטותם ובצניעותם מהחיים.

כמו שהיית גדול בחייך כך חסרונך גדול עכשיו. אנחנו פה מתגעגעות.

ילדתך האוהבת נופר.