שנתיים חלפו בלעדייך. כמעט 14 שנה היינו יחד ומלבד שתי נסיעות שלך במשלחת של קציני משטרה לחו"ל, לא נפרדנו כלל. אהבנו להיות יחד, בכל דבר. גם כאשר חבריך היו מציעים לך, 'בוא ניסע לסופ"ש של גברים', היית משיב, 'בלי אשתי אני לא נוסע...'

קולך מהדהד בראשי כל הזמן, היית קורא לי יפה שלי, אהבת חיי, נאותי, אהובתי.

החברים אמרו עלינו שאנחנו זוג נדיר. כמעט ולא רבנו וכשהייתי מנסה לריב איתך, היית צוחק לי בפרצוף ואומר, גם ככה בסוף נשלים, אז בואי תני לי נשיקה עכשיו וזהו. ואני הייתי צוחקת, כי לא יכולתי לעמוד בפניך.

אתה כל כך חסר לי. אתה יודע, יש לי כל כך הרבה לספר לך. כל יום היינו מדברים בטלפון לפחות ארבע-חמש פעמים. ויש לי כל כך הרבה שאלות לשאול אותך.

אני חושבת על רגעיך האחרונים. רוצה לדעת מה עבר עליך שם, באותם רגעים, לפני מותך. הרגשת שאתה עומד לעזוב אותנו לתמיד? אני מתפללת שלא סבלת. שאכן מותך היה מהיר כפי שנמסר לנו ושלא חשת את גופך נאכל באש. הגוף שכל כך אהבתי. אם היו נותנים לי משאלה אחת, הייתי מבקשת לחבק ולנשק אותך עוד פעם. אני יודעת שלו היית מתאר לעצמך שזה הולך לקרות היית מנסה להיפרד מאיתנו, באהבה גדולה.

הדרך האיומה בה מצאת את מותך אינה נותנת לי מנוח.

הדבר היחידי שאני מתחרטת עליו בכל מאודי הוא שלא הבאנו יחד ילד לעולם. ילד קטן לגדל ולאהוב. מזכרת נצחית ממך. בכל מקרה אתה איתי לנצח. בתוך ליבי, כמו חלק בלתי נפרד מנשמתי וגופי.

אהוב שלי, מחיינו הנהדרים המשותפים יחד נותרו לי רק הזיכרונות, התמונות וקולך האומר: "אני אוהב אותך".. את דרכך ופועלך אני מבטיחה להנציח בכל דרך שאוכל. לא אתן לאף אחד לשכוח אותך ואת האסון הנורא הזה בו מצאת את מותך. ותמיד, תמיד תהיה בליבי.

נאותך.